גם אני כמו הורים רבים רוצה שילדי יפתחו חוסן פנימי בריא.
ידיעה פנימית המשלבת בתוכה בטחון עצמי גבוה, דימוי גוף חיובי, תחושת מסוגלות, אומץ להתנסות בדברים חדשים, אומץ לחשוב ולהתבטא בצורה עצמאית, אומץ להרגיש, אומץ לבקש עזרה, התמדה, ונוסף על הכל היכולת לקום שוב ולהמשיך גם אם נכשלתי או קיבלתי מכה.
וודאי תסכימו איתי שזו רשימה ארוכה ומכובדת של תכונות שספק אם יש לחצי מהמבוגרים בעולמנו. אבל אני כאבא ממש רוצה את כל הרשימה הזו. אצלי ובעיקר אצל ילדי. משיחות ארוכות שניהלתי עם מחנכים והורים התכונות הללו חשובות לא פחות מקריאה וכתיבה. למעשה רוב המבוגרים עמם שוחחתי על כך טענו כי התכונות הללו חשובות אף יותר מכתיבה וקריאה כיוון שהן הבסיס לחיים בריאים (נפשית, רגשית ופיזית), והם אלו המאפשרים לילד.ה ללמוד ולהתפתח בצורה בריאה {כמה מאיתנו סיימו ללמוד בתחושה שהם טיפשים ?}
החדשות הטובות הן שזה אפשרי. ניתן ללמד את הילדים לרכוש את כל התכונות הללו. זה דורש בהירות פנימית אצלנו המחנכים. האם אני מלמד כתיבה כי זאת הדרישה של משרד החינוך או שאני מלמד כתיבה ככלי לחיים. ומה ניצב בשורש מעשי כמחנך ? מה מוביל אותי כמורה ? אם יש הסכמה על חשיבותן של התכונות הנ"ל אז חובה עלי כמחנך יער להתמקד בהן במשך כל היום. גם בזמן שלומדים לכתוב ולקרוא וגם במשחק או גששות או בישול או לימוד חשבון או אנגלית. להיות מודע למהלך החינוכי הזה בזמן הליכה ביער ובזמן מנוחה.
אבל איך בדיוק עושים זאת ?
שאלה מעולה. וכמו כל שאלה טובה יש כאן מספר תשובות.
ברצוני להתמקד בתשובה אחת מתוכן: אש !
הדלקת אש הינה מיומנות שיש שיגידו כי היא זו המגדירה אותנו כאדם. היכולת להדליק אש.
בבי"ס יער כאשר אני מדבר על הדלקת אש ברור כי אני מתכוון להדלקה בשיטות מסורתיות. ללא גפרורים / מצית וכו'…
הדלקה שכזו, לילד לא מיומן (וגם למבוגר לא מיומן) לוקחת זמן. הרבה זמן. וניסיונות חוזרים ונשנים. וכל אותם הניסיונות (והכשלונות) מתרחשים במרחב הציבורי. בלב המחנה ליד המדורה.
תתארו לכם את התמונה הבאה: ילד.ה יושבים על האדמה ליד פינת המדורה ומנסים להדליק אש. זה יכול להיות עם אבן צור ופצירה או מקדח אסקימואי או כל שיטה מסורתית אחרת. הוא מנסה ומנסה ולא מצליח. הוא יודע כי זה אפשרי כיוון שראה אחרים מצליחים. אולם למרות כל הניסיונות והרצון הוא לא מצליח. בשלב הזה ניגש אליו ילד אחר ושואל אותו "לעזור לך ?". הילד יכול לענות כן ויכול לענות לא. שתי תשובות לגיטימיות. במידה וענה כן, שיתוף הפעולה נוסח בו כוחות חדשים ויחד הם יצליחו להדליק אש. במידה וענה לא, העקשנות הילדית הזו היא שתדרבן אותו להמשיך עד שיצליח.
רגע, מה עם הילד שהציע עזרה ? גם בו אנו רוצים לפתח חוסן פנימי. ולכן, לא נופתע אם הילד שהציע עזרה יעמד מאחורי הילד המדליק ויתחיל לשיר שירים המעודדים את המדליק ואת האש. במצב שכזה, האש תגיע במהירות מפתיעה. ואני כמחנך, אני אעמוד מהצד, אתבונן, אצטרף לשירה. ואשקף לשניהם את מה שראיתי והרגשתי. לאחד אשקף את ההתמדה ולשני אשקף את העזרה לחבר.
בכל שנותי כמחנך יער ישנה נקודה מדויקת המשנה את הילדים. נקודה שאחריה ניתן להבחין בשינוי לטובה בילד. ברובד הפיזי, ברובד הרגשי וברובד הנפשי.
הדלקת אש, בשיטה מסורתית, לבד !
איסוף העצים, בניית הטיפי, איסוף מחטים יבשים ועשבים יבשים, הכנת העריסה, הפקת גחל (או גיץ שיפגע בנזלת הדרקון), הנשיפה על הגחל כשהוא מונח עטוף בתוך העריסה, הלהבה העולה מן העריסה. הילד העומד בידיים ישרות ומחזיק עריסה בוערת, הכנסת האש לטיפי. הרגע הזה בו האש מטפסת והילד עומד שם נפעם, בשקט עמוק של הכרת תודה.
זהו הרגע המדויק בו חל השינוי. מכאן ואילך הילד נע ביער זקוף יותר, נינוח יותר, נכון יותר לאתגרי החיים או לפחות לאתגרי המחברת. זהו הרגע המדוייק בו החוסן הפנימי של הילד מתגלה ביתר שאת. ההצלחה הזו, שהגיעה אחרי התמדה אין קץ וכישלונות מפוארים מחזקת בילד את הידיעה הפנימית "אני יכול" !
ובלי שהילדים שמו לב הם גם למדו להתמיד, להתבונן, ללמוד מתוך ניסיון, לעזור ולהעזר, לקום ולהמשיך.
ואנו כמחנכי יער, נביט, נשקף, נעודד, נבחר את המילים הנכונות, לפעמים מספיק מבט או יד תומכת, ונהיה ערים לרגע המדוייק בו מתאים שנדליק אש בעצמנו בשיטה מסורתית חדשה שהילדים עדיין לא מכירים.
בחרתי להתמקד באש כאמצעי לבניית חוסן פנימי. אך חשוב לזכור כי יש ליער אינסוף דרכים לבנות בתוכנו ובילדינו חוסן פנימי. עצם השהייה ביער במשך כל היום, יום אחרי יום, במשך כל השנה מסייעת לבניית החוסן הפנימי.
ואנו כמחנכים מחוייבים להמשיך ולהתפתח, להמשיך לתחזק ולבנות את החוסן שלנו. מחנך בעל חוסן פנימי יוכל להקרין תחושת ביתיות, שלווה ולרתום את תלמידיו ללמידה משמעותית שתחזק בהם את החוסן הפנימי שלהם.
