"הוא דחף אותי", ילד אהוב עם דמעות בעיניים עומד על סלע גדול וצועק. ילד אהוב אחר עומד כועס בצד. וסביבם כל הילדים וגם אני, שפספסתי את רגע הדחיפה עצמה אך הגעתי מייד לאחר מכן.
מייד אני מכריז בקול רם שתי הכרזות: "אצלנו ביער לא דוחפים" – מאשר לכולם בקולי את מה שהם כבר יודעים. יש כאן כללים והם קבועים. והכרזה שניה: "בארוחת הבוקר נערוך מעגל של כולנו על המריבה הזאת" – זאת הדרך שלי לומר לכולם, אני כאן, אני אחראי, אנחנו נפתור את זה יחד.
המשכנו ללכת ועלינו למחנה. התיישבנו במעגל. הקשבנו לציפורים. והמעגל מתחיל. מעגל ראשון תצפית: כל מי שראה מה קרה מספר מה ראה (לא מה שמע, לא מה נראה לו, רק מי שראה מספר בדיוק מה ראה). במעגל זה דיברו כמחצית מהילדים. מעגל שני: פתרונות. מה אני חושב שצריך לעשות עכשיו ומה אני חושב שצריך לעשות כדי שמקרים שכאלה לא יקרו בעתיד. במעגל זה כבר כולם מדברים. מדברים בשקט, בנחת, יודעים שיש להם במה וכולם מקשיבים. גם מי שעדיין לא דיבר יודע שתורו יגיע. ילדים רבים מסכימים אם דברים שנאמרו לפניהם אך חשוב להם לנסח אותם גם בקולם. המעגל מסתיים עם רעיונות טובים (גם לעכשיו וגם לעתיד) ואנו מסכימים כי כרגע לא נכון לנסח כלל בעניין אבל רוח הדברים מובנת. כשיש הבנה גורפת כיצד ראוי לנהוג אין צורך בהכרזה על כלל.
הארוחה מסתיימת והילדים מתפזרים ל"זמן יער". האווירה הרבה יותר טובה ועדיין הכעס מורגש באוויר. הילדים מפוזרים ברחבי המחנה. חלק משחקים, חלק מדברים, ואני משקיף ותוהה איך לפוגג את שאריות הכעס. משהו מושך אותי ללכת למחסה הגדול. ושם בכניסה למחסה עומדת שועלה ומביטה בי. במפגש עם בעל חיים אני לרוב שקט ומנסה לתקשר עם החיה, אולם הפעם הבנתי כי היער שלח אותה אלינו לסייע. אני צועק בקול "שועל". מכל קצות המחנה רצים אלינו ילדים. והשועלה, משתהה רגע ומדלגת למקום אחר במחנה, הילדים ואני בעקבותיה. וכך שוב ושוב, השועלה מריצה אותנו ברחבי המחנה. מחכה שנגיע ומדלגת למקום אחר. אחרי כשתי דקות בערך, הכעס כבר לא קיים והשועלה בשבריר שניה נעלמת לתוך היער. הכעס עבר. תודה ליער, המורה הגדול.
