דרך עתיקה חדשה. למעשה חינוך יער היא הגישה החינוכית באמצעותה התפתחה האנושות כולה במשך רוב ההיסטוריה האנושית. מאז היותנו לקטים – ציידים ועד ימינו. בבסיס הגישה החינוכית ישנם שלושה עקרונות: למידה מתוך צורך. הכרת תודה. חיבור. 

אצלנו ב"שבילים ביער"

 אנו פועלים לאורם של שלושת העקרונות הללו והם באים לידי ביטוי יומיומי בכל אחד ממרכיבי החינוך. החל מסדר היום, "מבנה" ביה"ס, מיקום ביה"ס, מבנה ומהלך "זמן כיתה" (=שיעור), "זמן יער", "זמן שבט", טיולים, בישולים, עבודת צוותים ועוד… עקרונות אלו באים לידי ביטוי בכל דיאלוג שלנו עם הילדים ועם היער. שלושת העקרונות שווים בחשיבותם ושלובים זה בזה.

למידה מתוך צורך – מחקרים שנעשו במהלך המאה ה-20 על חברות של לקטים-ציידים הראו כי "לקט-צייד" ממוצע בן 18 מחזיק ידע בנפח שווה ל 3-4 דוקטורטים של ימינו. הוא מסוגל לשלוף בכל רגע נתון בהתאם לסיטואציה את הידע הרלוונטי ולהשתמש בו. נשאלת השאלה כיצד בתרבות נטולת כתב ניתן ללמוד ולאצור כל-כך הרבה ידע. התשובה היא "למידה מתוך צורך". הרי ברור כי לקט-צייד החי בטבע חייב להכיר את כל עקבות בע"ח שבסביבתו ולהבחין בין עקבה ישנה לעקבה טריה אחרת יתקשה בצייד או חלילה יטרף. אותו הדבר בכל הנוגע לצמחים, מזג אוויר, בע"ח, רפואה, התמצאות במרחב, ואולי המרשים ביותר – תקשורת בין אישית. היכולת להרגיש את הקבוצה ללא מילים.

אצלנו ב"שבילים ביער" אנחנו משקיעים משאבים ניכרים בהקפדה על למידה מתוך צורך. הצורך ללמוד טבוע בנו בני-האדם מלידה. זה אחד הדברים המאפיינים את האנושות כולה. אולם, בימינו המערכת גורמת לתלמידים לשנוא ללמוד. יתרה מכך, המערכת מקבעת את צורות החשיבה ומצמצמת את היצירתיות הטבעית איתה נולדנו. כיוון שכך אנו מלמדים כל דבר מתוך צורך. הצורך קיים אצל התלמידים ואנו מדגישים אותו ומצביעים עליו. אנחנו מלמדים כתיבה וקריאה (וגם חשבון ואנגלית ולמעשה כל מה שמשרד החינוך מבקש) ממקום של צורך אמיתי פנימי בקרב הילדים. כלי לחיים. אנחנו מובילים מהלך שלם שכל תכליתו ללבות ולעורר את הצורך הפנימי בנפשם של הילדים לדעת לכתוב ולקרוא. את אותו המהלך החינוכי אנחנו עושים בלימוד הדלקת אש בדרכים מסורתיות (=ללא גפרורים, מצית וכו'…). כאשר הידע נלמד מתוך צורך אמיתי הוא נלמד בקלות ונאצר במוחם וגופם של הילדים מוכן לשימוש ברגע שידרשו אליו.

כפועל יוצא מכך אנו ממעטים לתת תשובות לילדים. כאשר ילד שואל מחנך ביער שאלה, המחנך יתן לו את מלוא תשומת הלב. יחזק את הילד על עצם השאלה (ואם צריך, ישאל שאלת הבהרה כדי לוודא שהבין את השאלה) ויצלול יחד עם הילד לחקר וחיפוש התשובה. מחנכי היער אצלנו יענו את התשובה המינימלית ביותר שתכליתה לעורר בילד עוד שאלות ולדרבן אותו להמשך חקר. בדרך זו הילדים לומדים ללמוד. לומדים לשאול שאלות ולחפש תשובות. ולמעשה לומדים לחקור. כל זאת מבלי שעשינו שיעור על "כיצד לשאול שאלות" או "כיצד לחפש תשובות". החיים עצמם, ביער, מזמנים חקר אינסופי. ואנחנו רק "נושפים" על גחל הסקרנות של הילדים ומלבים אותו. אנחנו עושים את הדברים עצמם במקום רק לדבר עליהם.

זכורה במיוחד "חידת הבלוטים". במשך חודשים ארוכים היו הילדים מוצאים ביער בלוטים אכולים ולא ידעו מי אוכל את הבלוטים. היו להם כל מיני רעיונות אך לא הייתה להם תשובה. אנחנו המחנכים עודדנו אותנו להתבונן שוב ושוב בבלוטים ולחפש רמזים, שבירות, שריטות, סימנים שונים שיכולים להעיד מי אוכל את הבלוטים. בנוסף, עודדנו אותם להמשיך בתצפית ביער ולחפש את היצור שאוכל את הבלוטים. עד שיום אחד, אחרי בערך חצי שנה שהשאלה מלווה אותנו כקבוצה (מתי בפעם האחרונה, אנחנו כמבוגרים החזקנו שאלה במשך חצי שנה ?), בזמן שישבנו לארוחת בוקר במחנה שלנו ביער נחתה ציפור על אחד מענפי האורן מעלינו. "עורבני" אמרה בהתרגשות ילדה אחת. "יש לו משהו בפה" הוסיף ילד אחר. ולאחר מספר רגעים, בזמן שאנו אוכלים את ארוחת הבוקר שמט העורבני את מה שהיה לו במקור. אחד הילדים רץ והביא למעגל בלוט אכול. התחושה המופלאה הזו של מציאת תשובה. פיצוח חידה המלווה אותנו כבר חצי שנה. וכמו כל תשובה טובה, הדבר עורר מייד שאלות נוספות. ואנו כמחנכים למשמע השאלות הנוספות שצצו הפננו את הילדים לחפש תשובות במגדירים ובאנציקלופדיה. הארוחה נפסקה לטובת מפגש לימוד מעמיק על העורבני במהלכו מצאו הילדים עוד שאלות ועוד תשובות והכי חשוב, יותר מהידע על העורבני, הילדים בלי ששמו לב, למדו ללמוד, למדו להצליב מקורות מידע, למדו להקשיב אחד לשני, לשמוע דעות שונות, לחקור יחד ועוד ועוד.

הכרת תודה – העקרון השני של חינוך יער אצלנו ב"שבילים ביער". אנחנו חיים בעולם בו הכל נגיש לנו. האש נדלקת במטבח בלחיצת כפתור (או סיבוב של ברז הגז). מים יוצאים מהברז (חמים או קרים לבחירתנו). יש לנו גג מעל הראש. אנו שולטים בטמפרטורת האוויר בבית. יש לנו אור הרבה אחרי שהשמש שקעה. אנו לובשים מגוון בגדים שיצרו בכל רחבי העולם. אנו אוכלים אוכל שלא נדרשנו לגדל או ללקט. למעשה האוכל יכול להגיע עד אלינו בלי שנצא כלל מהבית. ובלי שאנו שמים לב אנו הולכים ומתנתקים מהעולם האמיתי (הפיזי). העולם בו כל הדברים גדלים ונוצרים. הניתוק הזה מוביל אותנו לפאסיביות ואדישות. בחינוך יער אנו מעריכים את העולם בו אנו חיים וגם את כלל היצורים החיים בו. וקודם כל את עצמנו (כל אחד ואחת). שום דבר אינו נלקח כמובן מעליו. תכליתה של הכרת התודה היא להזכיר לנו כי שום דבר אינו מובן מעליו בעולמנו. כוונתה של הכרת התודה היא לגדל דור של א.נשים שהבריאה יקרה לליבם. שהם מודעים לחשיבותה ונכונים לפעול לטובתה (ולמעשה לטובתנו). ב"שבילים ביער" הכרת התודה שזורה בתוך סדר היום שלנו. הביטוי המובהק ביותר שלה הוא בסוף היום ב"מעגל תודות". באמצע ההליכה חזרה מתיישבים במעגל במקום קבוע ומודים על משהו שהיה היום ביער. זאת הזדמנות לכל ילד.ה לקבל במה בסוף היום, והזדמנות עבורנו כמחנכים לראות ולשמוע מה היה משמעותי לילדים במהלך היום. בנוסף, הכרת התודה באה לידי ביטוי בכל חלק של היום. לפני הארוחות אנחנו מודים. לפני ואחרי שאנו מלקטים משהו מהיער (ענפים, עלים, פירות, אבנים, אדמה, פרחים ועוד…). כשאנו מטפסים על עץ או סלע. כשאנו רצים בשלוליות, כשיורד עלינו גשם, כשציפור נוחת על ענף לידינו, כשחבר עוזר לנו ועוד ועוד. תפקידנו כמחנכי יער להנכיח את הכרת התודה כדרך חיים. כתפיסת עולם וגם כפרקטיקה המלווה את כל הפעולות שלנו. גם במפגשים הקהילתיים של כלל קהילת ביה"ס אנו פותחים בהודיה. החיים מתוך הכרת תודה הופכים לעשירים יותר. אני שם לב יותר לפרטים קטנים וגם לתמונה הרחבה. לכל נבט ונבט וגם לשמש ולאדמה. לאמא ואבא וגם לחברים. לנמלה אחת קטנה שעלתה לי על הרגל ולצל של האלון הגדול. (אתם ודאי מבינים שהדבר קשור בהכרח להרחבת החושים אבל על כך במאמר נפרד).

חיבור – העקרון השלישי שלנו ב"שבילים ביער". אנו חיים בתקופה בה האנושות כולה נמצאת בניתוק מתמשך מהבריאה. הדבר בא לידי ביטוי בכל כך הרבה רבדים. כאשר אנו מדברים על חיבור הכוונה שלנו היא חיבור בכמה רבדים. חיבור אישי. חיבור לקבוצה. חיבור ליער ולקהילה הרחבה יותר. ובמעגל הרחב ביותר, חיבור לייעוד שלי / מציאת מקומי בעולם.

חיבור אישי- כל ילד וילדה אצלנו ביער לומדים להתחבר קודם כל לעצמם במישור הפיזי. לגוף שלהם. היום שלנו ביער מתחיל ומסתיים בהליכה ביער. במהלך היום הילדים זזים, רצים, מתגנבים, מטפסים, יוצרים ומשחקים. ב"זמן כיתה" ובארוחות הילדים יושבים על האדמה ! השימוש המתמשך בגוף במהלך היום יוצר חיבור עמוק בין הילד לגופו. מה אני מסוגל ומה לא. איפה התחזקתי. עד לאן אני יכול לטפס. אנחנו המחנכים משקפים לילדים את ההתקדמות שלהם ואת התהליך שהם עברו. פעמים רבות ב"מעגל התודות" בסוף היום עולה תודה לידיים שלנו, לרגליים שלנו, לגוף שלנו המאפשר לנו לפעול וליצור ביער.

החיבור האישי לגוף הוא רק הבסיס. עליו מתווסף החיבור הרגשי לעצמי. מה אני מרגיש ? נעים לי ? לא נעים לי ? אני עייף / רעב / שמח / כועס / מתוסכל / מפחד / אוהב / ועוד… ויותר מכך, הביטחון להביע את הרגשות שלי בכנות במרחב הציבורי.

הרובד הבא הוא החיבור לקבוצה – ביער אנו חיים יחד. לומדים. מתנסים. יוצרי חוקרים. באמצעות משחקים, תרגילים, מעגלי שיתוף והקשבה ועוד… אנו מלמדים את הילדים להיות מחוברים לקבוצה. חיבור לקבוצה הוא הרבה מעבר להקשבה למה שהחברים אומרים. הוא הרבה מעבר לקריאת שפת הגוף שלהם. חיבור לקבוצה הוא תחושת שייכות פנימית וחזקה עד כדי היכולת להרגיש כל אחד ואחת מחברי וחברות הקבוצה. ברגע שאני מחובר לקבוצה אני מצד אחד יכול להיות חבר משמעותי ותומך ומצד שני להרגיש הכי בטוח בעולם. אנו מתרגלים חיים בקבוצה. במובן הבריא של המילה. קבוצה כמרחב המאפשר לאינדיבידואל לפרוח אך תמיד מתוך מקום הדואג לחברי הקבוצה ולא על חשבונם. דוגמה קטנה להתפתחות החיבור לקבוצה היא סביב הדלקת האש. הדלקת אש מתבצעת תמיד בלב המחנה ליד ה"דוני" (פינת המדורה שלנו). הדלקת האש דורשת זמן ותרגול. לעיתים ניגש למלאכה ילד הפחות מיומן בהדלקה ולכן זה לוקח לו קצת יותר זמן מלאחרים. בתחילת השנה יכול להיות שיגש אליו ילד יותר מיומן וישאל אותו אם הוא רוצה להתחלף. בהמשך השנה הילד המיומן יגש לילד המנסה להדליק את האש וישאל אותו האם הוא רוצה שידליקו יחד. לקראת סוף השנה הילד המיומן יעמוד מאחורי הילד המדליק ויתחיל לשיר שיר המזמין את האש ומעודד את המדליק.

חיבור ליער ולקהילה – למעשה יש כאן הרחבה והעמקה של שני הרבדים הקודמים. כשאני קשוב לעצמי וקשוב לקבוצה אני באופן טבעי הופך קשוב גם ליער, לקהילה בא אני חי ולעולם.

כשאני מחובר, נתיב חיי ברור לי. הדברים מובנים מאליהם. ישנה בהירות פנימית. יש עדיין צורך בהתמדה, בהתמסרות, בהשקעה אבל כאשר אני מחובר כל הדברים הללו באים באופן טבעי ומזינים את עצמם. כל תרגול גורם לי לתרגל יותר. אני ער לעולם ומבין את השפה שלו. כאדם בוגר אני מתחבר לייעוד שלי. מוצא את מקומי. באופן זה אני מיטיב עם עצמי ואם העולם כולו.