בתחילת השביל פוגשים את המורים בחיוך וחיבוק. פוגשים את החברים בשמחה ומיד מתחיל משחק תופסת או מסירות או משהו שקרה ביער ומשך את תשומת ליבנו (בתקופות הנדידה אנחנו עם העיניים לשמיים צופים בציפורים הממריאות משנת הלילה).
כשכולם מתאספים אנחנו יוצאים להליכה בשבילי היער.
ההליכה נותנת לנו זמן להתעוררות, לרכך את המעבר מהבית לבית הספר, והכי חשוב- זמן לחיבור.
בשביל תמיד יש גילויים חדשים ומסקרנים: עקבות, קולות ציפורים, צרצרים בעשב בבוקרי הטל של האביב, פטריות בחורף, פריחה ועוד ועוד. הילדים חווים את השתנות השביל בחילוף העונות, ורואים גם את הדברים הקבועים שנמצאים בו: המקום הקבוע בשביל שבו יש עקבות, העץ שאין לו שם והעץ של מעגל הבוקר, זוג דררות שעובר מעלינו כל בוקר או תחנת ההרחה של הצבי.
ההליכה בשביל היא גם זמן של חיבור בין הילדים. זמן לשיחות קטנות בינם לבין עצמם ועם הצוות, משחקי ריצה או משחקי מילים בעל פה, חרוזים וחידות. בצהרים הילדים מלאי אנרגיה וכמעט תמיד רצים לאורך השביל בחזרה. הם רכשו ביטחון כל כך גדול שעקרונית הם יכולים ללכת לבד ביער.
מרגש לראות את הילדים גדלים לאורך השנה. בהתחלה הדרך נראית להם קשה וארוכה. העלייה מהשביל למחנה היא מסע מאתגר. התיק מסורבל וכבד. לאט לאט הדרך הזרה הופכת להם לבית שני, הם גדלים ומתחזקים, ובסוף כיתה א' אפילו קרה שילד הלך לבד כי הוא הגיע באיחור וההורים שלחו אותו ברגל למחנה.
ללכת, לנשום, לראות שמים ועצים ואדמה וסלעים,
ולהרגיש חזקים,
כל כך חזקים.
