כתבה: טל אליה, אמא של בעז.
יום הורים הוא אירוע שהזיכרון העז ביותר שלי ממנו כילדה – הוא תחושת מבוכה גדולה.
להגיע עם אמא (ב99% מהמקרים) לבית הספר אחר הצהריים,
לקנות פרוסת עוגה בשלושה שקלים מתלמידי כיתה ו׳ במסדרון המואר בפלורסנטים,
לפגוש את המחנכת (ב100% מהמקרים, אף פעם לא מחנך),
לשמוע את אותה מחנכת מספרת לאמא שלי איך היא רואה אותי, מה דעתה עלי, מה דעתן של המורות האחרות עלי, במבט מושפל ובשקט מוחלט מרוב מבוכה. רק מחכה שהסיטואציה המשונה הזו תסתיים, לצאת משם עם אמא שלי ולתת לחיים הרגילים – שמחוץ לכיתה בשעת אחר הצהריים המשונה הזו – להימשך.
אז בשבוע שעבר, הגענו ליער לפגישה עם המורים של בעז.
רק אנחנו, בלי בעז.
גם אבא, וגם אמא, עם שלושה מתוך הצוות העשיר במחנכים ובמחנכות, לשיחה פתוחה וכנה על ילד אחד, שלא בנוכחותו.
כמה נעים..
האזנו בשקיקה –
איך גיל 8 / 9 מוגדר לעיתים כ״נפילה מגן עדן״, סוג של גיל התבגרות.
איך הבנים בכיתה עוברים את זה בשרשרת, אחד אחד, כמו מרוץ שליחים.
כמה סבלנות יש למורים של כיתה ג להכיל את כל אירוע ההתבגרות הזה, ולאפשר לכל אחד למתוח את הגבול ולבדוק את עצמו בתוכו ומחוצה לו.
כמה היער, והחיבור הישיר לאדמה עוזרים לתמוך בכל בדיקת הגבולות הזו, בדיקה טבעית ובריאה, שאחרי שילד בן 8 / 9 עובר בשערה במלואו – הוא יודע קצת קצת יותר טוב מי הוא ומה הוא בעולם.
שמענו במה הילד שלנו ממש טוב, וגם מה יותר מאתגר אותו וקשה לו.
מתי הוא מנהיג, מתי הוא פחות.
מה ממש תופס את תשומת ליבו ומעורר את סקרנותו, ולעומת זאת מתי הוא מאבד ריכוז, הופך כועס/רטנוני, וכיצד ניתן להגיע לליבו ולהחזירו ברגישות בחזרה.
שמענו שלושה מבוגרים שאוהבים את הילד שלנו, שאוהבים את העבודה שלהם.
שילוב לא שכיח כשחושבים על זה…
שמענו שלושה מבוגרים שמלווים אותו בדרך שלו בעולם באופן אחר מאיתנו, מעצם היותם האנשים שהם, מעצם היותם המורים שלו.
וכמה למעשה מורה הוא/היא דבר שאינו מובן מאליו. מורה אמיתי/ת, מורה לחיים.
אדם שהוא לא אבא, ולא אמא, ובכל זאת פוגש אותי באופן יומיומי כמעט, ובמפגש הזה אני לומדת הרבה מאוד דברים, ובעיקר את עצמי.
בין אינספור המורות שסיפרו לאמא שלי מה הן חושבות עלי במהלך חיי – היו לי ספורות וספורים כנ״ל, אמיתיים, לחיים.
זכות גדולה, ונחת גם, להרגיש שהמבוגרים איתם שוחחנו בשבוע שעבר הם מורים מהסוג הזה.
