עוד יום בבית הספר, עוד מעבר מחופש לשגרה, ימים מבלבלים.
בין כל הדברים שעשינו היום היה רגע אחד שנגע בי:
אנחנו מכינים יחד ארוחת צהרים, הילדים עמלים בהכנת פיתות, חיתוך ירקות,
וכבר מתחילים להרגיש עייפות של סוף יום אצל הילדים.
ואז אני מוציאה מהתיק ענף בזיליקום רענן, איצטרובל מלא צנוברים שמצאתי אתמול, מכתש ועלי.
הילדים מתווכים מי יהיה ראשון שיכתוש את הפסטו.
הריח הנפלא באוויר מרגיע את כולם וכל אחד תופס תפקיד; הורדת עלים, פיצוח צנוברים, כתישה.
פתאום אחד הילדים אומר: "היום לא תכננתי לאכול, אבל עכשיו אני אינדיאני רעב" *
כל הקושי שהצטבר לאותו הילד מהבוקר;
מהמעבר אחרי החופש, פרידה קשה מהבית, הכל התרכך ונמס תוך כדי הכנת הפסטו.
התיישבנו יחד במעגל של כל הילדים והצוות, שרנו את שיר הברכה, ואכלנו יחד בשמחה רבה ארוחת צהרים שיצרנו במו ידינו.
*אידיאני רעב = אני רוצה לאכול מכל המנות בארוחה
