חוויותיה של אמא, טל אליה, אמא של בעז:
שלום כיתה א.
מגיע ילד, מגיעה אמא, אחרי "בילד-אפ" רציני של הכנה בגן, וכתבות, ופוסטים, והצעות להרצאות להכנה להורים, והצעות להרצאות להכנה לילדים, וכן שביתה, ולא שביתה, ותרבות ישראלית, ונורמה חברתית שטבועה בי ובבן שלי כבר חזק מאוד, וסבא וסבתא מתרגשים מאחורינו, ותמונות בכל קבוצה אפשרית של ילדים רכים בחולצות לבנות עם ילקוטים, חיוכים, קשתות של בלונים ברקע. כמה קסם.
נדמה כי כל העולם נרתם עבור גודל השעה הזו, כיתה א.
מגיעים אנחנו, לחלקת יער פשוטה, עם עוד שמונה משפחות נרגשות, חוששות, שקטות, מתביישות.
על האדמה מחכה מנדלה מחומרים טבעיים.
שרים שיר, כל משפחה מברכת ומוסיפה משהו משלה ומהטבע למנדלה. עושים גשר של ידיים, הילדים עוברים בתוכו והולכים בשביל למחנה שלהם. לכיתה א שלהם.
התחלנו.
וזה היום הראשון, והוא יום קצר, ואנחנו מגיעים לאסוף בצהריים המוקדמים ואני חושבת לעצמי שתי מחשבות:
הראשונה היא תודה.
תודה לילד שלי, שסומך עלי ועל אבא שלו עם בחירות לא שגרתיות עבורו, שנותן לנו לבחור אחרת עבור המשפחה שלנו.
השניה היא שחרור.
שחרור מעול, עול מובנה שנדמה לי שהיה קיים בי עם כניסה לכיתה א ״רגילה״, עם הצטרפות לתחילת המסלול של מערכת החינוך הישראלית.
תחושה של שליחות מסויימת, אבן דרך, הצטרפות הילד שלי, עולם ומלואו, למשהו גדול ממנו.
חולצות לבנות וקשת של בלונים בכניסה – תחושה גדולה עם כאב קטן מובנה בתוכה.
משהו שאני מדמיינת שמרגישים הורים כשהילדים שלהם מתגייסים לצבא.
והעול הזה – פשוט לא היה בי.
ואז מופיע הילד שלי.
ה״עולם ומלואו״ מדלג בשביל לקראתי, מחייך, מספר לי שמצא היום עקבות של חולדה, שהיה בצוות הכנת בור למדורה, צוות סלט, צוות טחינה וצוות שטיפת כלים.
ולמחרת בבוקר הוא קם מוקדם, מתלבש, מתארגן, להוט כבר לצאת, והשעה עוד לא 7:00.
והוא שמח.
ורואים אותו.
ונותנים דרור לסקרנות, למשחק, לדמיון שטבועים בו כה עמוק.
והוא לומד. על היער, על העולם, ובעיקר על עצמו.
ויש בית ללב.
