רוחות של סתיו התחילו לנשוב אצלנו בהרי ירושלים כבר לפני חודש וחצי,  אבל עכשיו כבר אפשר ממש להגיד בפה מלא – הסתיו כאן! ביער שלנו

לומדים להקשיב ! קל להגיד, אבל איך בפועל זה קורה ? אם חשוב לי שהתלמידות.ים ילמדו להקשיב אני צריך באמת לתת להקשבה את המקום הראוי

כתבה: טל אליה, אמא של בעז. יום הורים הוא אירוע שהזיכרון העז ביותר שלי ממנו כילדה – הוא תחושת מבוכה גדולה. להגיע עם אמא (ב99%

כתבה: מירה סויסה, אמא של ארי (כיתה ג') ושל אמרי (כיתה ב') בית ספר יער זה לדעת שהילדים שלי כל יום מחדש יוצאים מאיזור הנוחות

עוד יום בבית הספר, עוד מעבר מחופש לשגרה, ימים מבלבלים. בין כל הדברים שעשינו היום היה רגע אחד שנגע בי: אנחנו מכינים יחד ארוחת צהרים,

בתחילת השביל פוגשים את המורים בחיוך וחיבוק. פוגשים את החברים בשמחה ומיד מתחיל משחק תופסת או מסירות או משהו שקרה ביער ומשך את תשומת ליבנו

"הוא דחף אותי", ילד אהוב עם דמעות בעיניים עומד על סלע גדול וצועק. ילד אהוב אחר עומד כועס בצד. וסביבם כל הילדים וגם אני, שפספסתי

חוויותיה של אמא, טל אליה, אמא של בעז: שלום כיתה א. מגיע ילד, מגיעה אמא, אחרי "בילד-אפ" רציני של הכנה בגן, וכתבות, ופוסטים, והצעות להרצאות

דמיינו את הסיטואציה הבאה: אתם יושבים על כסא לא נח במיוחד. אסור לכם לזוז או לדבר. אתם חייבים להסתכל כל הזמן קדימה. אם הסתכלתם לכיוון

"אני זוכר כיצד לימדה אותי אמא לקרוא את מחוגי השעון, הייתי בן 6 וביקשתי ממנה שתקנה לי שעון. היא הוליכה אותי בידי החוצה ואמרה: "אתה