דמיינו את הסיטואציה הבאה:
אתם יושבים על כסא לא נח במיוחד. אסור לכם לזוז או לדבר. אתם חייבים להסתכל כל הזמן קדימה. אם הסתכלתם לכיוון החלון כשיורד גשם – יעירו לכם. אם תקומו ותקראו בקול "יורד גשם" ממש ינזפו בכם. אם תראו בחלון ציפור יפה – אסור לכם לשתף אף אחד בתצפית שלכם.
נשמע קצת דרקוני. ואם אני כן מתלהב מגשם / שם לב לפרטים ורוצה לשתף בהם את חברי / צריך להיות בתנועה מדי פעם ואפילו כל הזמן. אז יש לי בעיה ? אני פחות טוב או יותר גרוע ?
הרי התכונות האלה בדיוק הן אלה שסייעו לנו לחיות במשך רוב ההיסטוריה האנושית.
במשך השנים בהן לימדתי בבי"ס ממלכתי רגיל (ונהדר) נתקלתי פעמים רבות בילדים האלה הקולטים כל מה שזז בסביבה שלהם. שומעים את הרחש הדק ביותר וצריכים להיות בתנועה כל שהיא. מה שמתסכל מאוד הוא שהם "כלואים" בחדר בלי יכולת לקום או לזוז או לשתף בתגליות שלהם. פעמים רבות אומרים על אותם ילדים שיש להם הפרעה. ואף אחד (כמעט) לא עוצר לחשוב שאולי בעצם הילדים בסדר גמור והמערכת לא מתאימה להם. ואם הכיתה הייתה בחוץ ? ממש בחוץ ? ביער ? רבים ודאי יאמרו כי לא ניתן להתרכז בסביבה מרובת גירויים כמו היער. ובאמת יש ביער אינסוף של גירויים הפועלים על כל החושים. במיוחד כשכולם שקטים בזמן כתיבה או הקשבה לסיפור ואז אפשר לשמוע כשנוחתת ציפור על הענף מעלינו או חרדון שרץ במעלה גזע אורן. וכולם שומעים, וכולם רואים ומשתפים בגילוי. ו… ממשיכים לכתוב או להקשיב לסיפור. גם באמצע המשחק הכי סוער כשכולם רצים וצוחקים בקול נשמעת קריאת החיוויאי ולרגע המשחק קופא וכולם מרימים את ראשם.
הניסיון להלחם בחושים שלנו ולצמצם אותם נידון לכישלון.
המאבק המיותר הזה רק גורם תסכול לכולם, שלא לדבר על הפגיעה בדימוי העצמי. להפך, בואו נעודד את הילדים להרחיב את החושים ובאמת להשתמש בהם. בואו נעודד את הילדים לראות נוף רחב ולהבחין בפרטים קטנים. לשמוע גם את הצלילים העדינים ביותר, לטעום צמחים, פירות ותבלינים (בואו נזמין אותם לבשל), לרדת על הברכיים בבוץ כדי להריח פרח, ללטף אבנים/עצים/קוצים, לגעת בשרף ריחני וטרי. בואו נעודד אותם להרגיש.
רגע רגע, הכל טוב ויפה אבל הילד צריך ללמוד !
נכון. הילדים צריכים ללמוד. ויותר מכך, הם רוצים ללמוד !
וכאן בא לידי ביטוי התפקיד של מחנך היער. לענות על הרצון הטבעי של הילדים – ללמוד. ללמד את הילדים בצורה שרק תגביר את הסקרנות שלהם ואת חדוות הלמידה. גם את אלה שצריכים להיות בתנועה וגם את מי ששם לב לכל פרט וצליל במרחב.
בואו ננסה לנטרל את כל מה שציינתי בתחילת המאמר: במקום ארבעה קירות וחלונות – נכנס ליער. במקום כסא – נשב על האדמה. במקום לבקש כל הזמן שקט – נעודד הקשבה לפרטים קטנים ונשחק משחק המרכז את הילדים אל המורה. כל ילד שישתמש בחושים באופן מובהק "תראו, שם, על הענף בצד של האורן…" – נשבח אותו על ראייתו / שמיעתו / וכו'… באורך פלא הדבר לא פוגע בשיעור אלא מעצים את המהלך החינוכי הרחב והעמוק שעבורו אנו פועלים. ומן הראוי שמחנך היער יבחן את שיעוריו לאור המהלך הגדול, העקרונות המובילים. שיעור טוב מחזק ומדגיש את המהלך הרחב יותר. שיעור טוב תמיד יהיה חלק ממה שהיה בעבר וממה שעוד יגיע בעתיד. וכל זאת תוך שאנו נטועים בהווה.
"אבל הילד חייב להתעסק במשהו כל הזמן " – נכון. גם אם נגיד לו שאסור, זה לא מבטל את הצורך של הילד. וכאן היער בא לעזרתנו. אפשר לשחק ביד עם בלוט / אצטרובל / אבן / מקל קטן / צנובר / עלה ועוד ועוד… ואם רוצים להעצים את המהלך אז נציע לילד להכין בעצמו קוביה / פרמידה / גולה / חבל קטן / ועוד ועוד (איך בדיוק, תקראו במאמר על מלאכות יער ללא חפצים חדים).
"הוא לא מצליח להתרכז בשום דבר". עכשיו חובת ההוכחה עלינו, מחנכי היער. הרי טובי ההורים והמורים אומרים על הילד כי הוא לא מצליח להתרכז בשום דבר. ומה אם אני אראה לכם כי אותו ילד ש"לא מסוגל" להתרכז מצליח לשמור על ריכוז עילאי בתנאים קשים. מצליח לקפוא במקום בלי לזוז ובלי להשמיע אף צליל, בתוך שיח קוצני, בזמן שקר מאוד ומטפטף במשך דקות ארוכות (חצי שעה). ותוך כדי הכל הוא מרוכז כמו נץ המתביית על ציפור, לא מפספס אף פרט.
למי שלא חווה חינוך יער אמיתי זה נשמע מוזר. אבל היכולת לבנות אצל הילד חוויות ריכוז עילאיות תוך כדי משחק באה לידי ביטוי בהמשך היום ב"זמן כיתה" (=שיעור). הקסם הזה קורה ביער קודם כל כיוון שמחנכי יער תופסים את החושים ככלי לחיים ועוסקים בהרחבת החושים. דבר שני, כיוון שהגירויים ביער פחותים משמעותית לעומת הגירויים בתוך יישוב. ומעל הכל, היער. המורה הגדול, היודע לתת לכל ילד.ה וגם לנו המחנכים בדיוק את מה שנכון באותו הרגע (אם רק נדע להקשיב לו, אבל זה כבר במאמר נפרד).
